דור רביעי על חולין קל״ח ב:ג׳:א׳-ג׳

3 ע״ש גמ׳ במוקדשין אמאי לא, דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו, יצא זה שא״א מצוה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר. התוס׳ הביאו בשם רש״י דטעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה. והקשו דלישנא לא משמע הכי ור״ל דהוול״ל כל שאתה רשאי לשלחו יצא זה שאינך רשאי לשלחו לתקלה. ויותר הי׳ להם לתמוה, דלמה מביא קרא דשלח תשלח לזה, דבלא שום דרשה מקרא, הוול״ל דמוקדשין לא, דלא אמרה תורה שלח לתקלה. ועוד זאת דלפירושם דפשטי׳ דקרא קדריש, דמשמע דבמידי דיכול לשלחו ולא במה דמצוה להביאו ליד גזבר סכ״ס למה לי האי דרשה כיון דגם איסורא איכא ומסתמא לא אמרה תורה שלח לתקלה. אבל מה שנראה לפע״ד דבלא״ה קשה למה לא נימא בקדשי בה״ב, דיפרקנהו וישלחנו וכאשר פריך כן בריש פרק רה״ג, ליפריק וליתיב ה״נ ליפרק ולשלח, ולכן צריך גם כאן דרשה לאפוקי שלא מחויב ליפרק תחילה וקדרש שפיר משלח תשלח שהמקור בחיבור הציווי מורה שעומד לשילוח ולא להביאו תחלה ליד גזבר או בעצם או לפדותו, ואי דנימא שישלחנה אף שהוא הקדש, ע״ז כתב רש״י ז״ל דפשיטא דלא אמרה תורה שלח לתקלה, אבל הדרשה בעינן דלא נימא ליפרק ולישלח, ומיושב שפיר דבעוף הורג את הנפש סגי לי׳ בהא דמצווה להביאו לבי״ד בלי דאית בי׳ שלח לתקלה, דבהקדש באמת ליכא עליו שאינו בעליו, לא מצות פדיי׳ ולא מצוה להביאו ליד גזבר אלא משום מצות שה״ק קאמר דהי׳ עליו מצוה לפדותו כדי לקיים מצות שה״ק כמו ברה״ג אי לאו קרא דמחוסר פדיי׳ ודו״ק.